גמרא
פירוש
אֵלָּא, הָא דִּתְנַן: מָצָא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת, כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ג:ו׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ח׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ח׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ח׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ח׳
ט רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ח:ו׳-ז׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור אבן העזר קנ״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ג:א׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור אבן העזר קנ״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ג:א׳
י רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ח:ו׳-ז׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור אבן העזר קנ״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ג:א׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור אבן העזר קנ״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ג:א׳
כ רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ח:ו׳-ז׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור אבן העזר קנ״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ג:א׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור אבן העזר קנ״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ג:א׳
מ רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ב׳:ט״ז
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים קי״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קי״ז:א׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים קי״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קי״ז:א׳
את״ל סימנין דאוריתא סימנין וסימנין יניח. פירש״י ז״לא ואפילו את״ל סימנין דאוריתא עדים עדיפי, ורבא דינא קא פסיק, מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו, דבין את״ל דאוריתא בין את״ל דרבנן סימן המובהק מחבירו עדיף. והא דאמרי׳ כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית, את״ל דרבנן קאמרב, שאת״ל דאוריתא בנקב בעלמא סגי כדאמרי׳ בפ״קג, אלא ש״מ כדברי רש״י ז״ל דמאי את״ל דאוריתא אפי׳ תמצא לומר קאמר, ולאו דוקא קאמר דאוריתא אלא רבא מאי דפסיקא ליה בין למ״ד דאוריתא או למ״ד דרבנן קאמר, ואע״ג דקאמרי׳ אלא אמר רבא סימנין דאוריתא אכתי לא איפשט ליה לגמריד. ובמקצת נוסחיה כתיב כעין פירושא את״ל הא פשיטא דאוריתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדיםו, ולאו מילתא היאז, דרבא לאו משום קרא פשיטא ליה אלא ממתני׳ דמצא תכריך של שטרות פשט, דסבירא ליה לתנאח סימנין דאוריתאט ואמר [רבא] דנפקא ליה לתנא מקרא עד דרוש, והא דאמרינן מידע ידע דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה, הוה ליה למימר דלאו סימן מובהק הוא אלא דאפילו את״ל דאוריתא לא יחזיר דלאו סימן הוא כלל. וקי״ל סימנין דרבנןי ולא מהדרי׳ גט אלא בסימן מובהק, דרב אשי דבתרא הוא מספקא ליה ולא פשטה כדאמרי׳ בפ״קכ, וכן פסק רבינו הגדול ז״לל. הא דאמרי׳ הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט. לאו למימרא דאם לא אמרה היא כלום ינתן לו, דהא סימני הגט לדידיה לאו ראיה דכלום נינהומ לאפוקי מינה. אלא לרבותא בעלמא נקט הכי, ולעולם נמי כך דינו דלדידה מהדרי׳ בסימני הגט, ולדידיה לא מהדרי׳ אלא בסימני נפילה כגון קשור בכליו בארנקי וטבעת. וכל אימת דלא אמר הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזהנ. וכי תימא אי לאו מיניה נפל מי ידע ביה דנפל, אי הכי בלא סימן נמי נהדריה לדידיה ואנן תנן בפ״קס לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלא שאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי ענייני דגיטא, ודאמרי׳ נמי הוא אומר בחפיסה ינתן לו, לאו דוקאע דאיהו נמי מידע ידעו דבחפיסה מנחא, ואיכא למימרפ איתתא לאו אורחא לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירותא מעליא מינה קא מנטרא ליה דבעיא לאינסובי ביה. הא תנן התםצ ט״ו יוםק עד שיגיע האחרוןר שבישראל לנהר פרת. איכא דבעיש הא קי״לת דארץ ישראל ד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה. וקי״ל דעשרה פרסי סוגיא דחד יומא כדאיתא בפסחיםא כמה הויין להו סוגיא דארבעין יומין, א״כ היכי סגי להו בט״ו יום עשרין יומי בעי, וטפי נמי בעי שהרי ירושלים קרוב ליריחו, וירדן ירחוב תחומה של ארץ ישראל נמצאת רחוקה מתחום שכנגדה ל״ט ימים. ולאו מילתא היא דדילמא אינהו מסגו טפיג. א״נ דבט״ו יום מסגו בלילותד. א״נ איכא מדברות דלא מסגו בהוה. והא דאמרי׳ הכא במקדש ראשון דהוו מסגי ביממא ובלילא וכו׳. ולאו למימראו דמצי אזלי כולי האי דהא לא הוו להו אלא שיתא יומא, אלא ה״ק לא במקדש ראשון ולא במקדש שני לא בעי׳ כולי האי. ואי איכא לאפלוגי אדרבהז איפכא מסתברא דבמקדש שני בעינן יותר ממקדש ראשון, ואתא רבא ופריק דלא שנא ולא הטריחו באבדה יותר מזה כלל.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א בד״ה את״ל.
ב ובסימן מובהק מהני אף לדאוריתא. וכ״כ תוס׳ לעיל יט א בד״ה אי, וכ״כ הר״ח בדף כח, א וברא״ש [סי׳ יד] כתב דאפי׳ אי סימנים דרבנן האשה אינה צריכה לומר נקב בצד אות פלוני, כיון דאיכא לה נמי חזקה דאין האשה מעיזה פניה לומר לבעלה גרשתני. ולרבינו דס״ל דאף בגט בעינן סימן מובהק אפשר דס״ל כסברת התוס׳ [לעיל יח, ב בד״ה אין] דכיון דאיכא לה גט מעיזה.
ג יח, ב.
ד וכ״כ הרשב״א. ובריטב״א הביא בשם מורי ז״ל דרבא איפשיט ליה דסימנים דאוריתא ע״ש.
ה וכ״ה הגירסה לפנינו בגמ׳. ובריטב״א כתב דהוא מלשון רב יהודאי גאון.
ו לפנינו ליתא לתיבת בעדים.
ז וכך הקשה ברשב״א.
ח ובכי״א 2: לת״ק.
ט דאי דהוי מדרבנן בשטר חוב ליכא סברה דניחא ליה ללוה דיחזירו למלוה, וברא״ש [בסי׳ י״ג] דחה ראיה זו וכתב דאפשר דס״ל לתנא דסימנים דרבנן ולרבא נעלם טעמו.
י וכ״פ הרא״ש בסי׳ יג והר״ן וכ״פ השו״ע והטור אהע״ז יז ס״ק כד. וראה בר״ן בחולין עט, ב בד״ה סימנים דהביא בשם רבינו דאה דסימנים דרבנן משום חשש משקר, דחיישינן דילמא מחזא חזי או מנחש כסומא בארובה. וראה בקצוה״ח רנט סק״ב, ושיטת הרמב״ם דסימנים דאוריתא, וצ״ע ממה שפסק בפ״ז מנחלות ה״ג דכתב דאין משיאין ע״פ סימנים שמת. וכן בהלכות גירושין פסק הא דר״א דבעינן נקב בצד אות פלונית, דמשמע דנקב סתם לא מהני ואי סימנים דאוריתא יהני סימן שאיננו מובהק. וכך הקשה שם בלחם משנה. ולישב קושיה זו ראה נודע ביהודה מה״ק אה״ע סי׳ נא ד״ה והואיל. ובאבן האזל פי״ג מגו״א ה״ה. ובקצה״ח רנ״ט סק״ב כתב בשיטת הרמב״ם דסימנים דרבנן עיי״ש.
כ יח, ב.
ל הרי״ף [טו, א, ולעיל י, ב] דכתב דבעינן בגט נקב בצד אות פלוני דוקא. וכ״כ שם בנמוק״י דס״ל לרי״ף דסימנים דרבנן.
מ ואפי׳ סימן מובק כיון דהיה ברשותו וידע סימניו.
נ וכ״כ רש״י בד״ה ינתן. וכ״כ הרשב״א הריטב״א הר״ן ונמוק״י. וכ״פ הרמב״ם בפי״ח ה״ו מהלכות גזו״א. ובריטב״א הביא בשם וי״א דאי לא אמרה היא סימנים ואמר הבעל ינתן לו.
ס יח, ב.
ע וז״ל הרא״ש [בסי׳ י״ד] ״והאי דקאמר ינתן לו לא שיוכל לגרש בו אלא לאפוקי שלא ינתן לה״. וראה בתוס׳ בגיטין כח, א בד״ה מצאו בחפיסה מש״כ בזה.
פ וכ״כ הרשב״א והר״ן וראה בשטמ״ק בשם הר׳ יהונתן.
צ תענית י, א.
ק לפנינו בגמ׳: אחר החג כדי שיגיע.
ר לפנינו בגמ׳: שבא״י.
ש וכ״ה בתוס׳ בד״ה חמשה, ובריטב״א ובר״ן ובתוה״ר.
ת מגילה ג, א.
א צג, ב.
ב ובכי״א 2: יריחו קרוב.
ג וז״ל תוס׳ הרא״ש: דאדם בינוני המהלך ברגליו הולך ביום עשר פרסאות, והם היו הולכים בצבים ובפרדות וממהרים ללכת. וכ״כ הר״ן. ובריטב״א הוסיף דעולי רגלים ראוי להם למהר שלא יאחרו שאלת הגשמים.
ד וצ״ע שבגמ׳ מוקמינן להך ט״ו יום במהלך רק ביום. וכך העיר החזו״א מועד סי׳ י״ח סקי״א על הר״ן בתענית. וראה דברי רבינו להלן.
ה ובתוס׳ בד״ה חמשה כתבו דהיו כרמים ויערים דלא הלכו בהם. וע״ע בפנ״י דכתב לתרץ דא״י ד׳ מאות פרסה הוי עם עבר הירדן וראה בפרשת דרכים דרוש ח׳.
ו וכ״כ הריטב״א והר״ן.
ז ובכי״א 1: איכא וט״ס.
הערות
Gemara
Peirush